מתבגר עייף ומוטרד - מתי זו עייפות ומתי משהו עמוק יותר

נתחיל מהחדשות המרגיעות: עייפות היא חלק נורמלי לגמרי מגיל ההתבגרות. הגוף עובר שינויים הורמונליים אדירים, השעון הביולוגי נדחה (ולכן קשה להם להירדם מוקדם ולקום בבוקר), והמוח פשוט זקוק ליותר שינה. מתבגר שישן הרבה, מכונס לפעמים בעצמו וזקוק למרחב - לרוב פשוט עושה בדיוק את מה שאמור לקרות בגיל הזה.

מתי זו כנראה סתם עייפות

אם הוא עייף ומכונס בבית, אבל עדיין מתפקד בשאר התחומים - נפגש עם חברים, שומר על תחומי עניין, אוכל בסדר, ומדי פעם צוחק ומשתתף - זה בדרך כלל סימן טוב. ההתכנסות בבית היא לעתים קרובות דווקא עדות לכך שהבית מרגיש לו מקום בטוח לנוח בו.

מתי כדאי לשים לב יותר

יש הבדל בין מתבגר עייף לבין מתבגר שמשהו מכביד עליו. כדאי להקשיב טוב יותר כשרואים שינוי מתמשך שנוגע בכמה תחומים בבת אחת, לאורך שבועות ולא ימים:

• נסיגה חברתית. לא רק מנוחה בבית, אלא הפסקה של קשרים וניתוק מחברים שהיו חשובים לו.
• איבוד עניין. דברים שאהב - תחביב, ספורט, מוזיקה - כבר לא מעניינים אותו בכלל.
• שינויים בשינה ובאכילה. לא סתם "ישן הרבה", אלא שינוי ניכר וממושך לכיוון אחד או שני.
• עצב או עצבנות שנמשכים. מצב רוח ירוד או קצר-פתיל שלא חולף, ומלווה אותו רוב הזמן.

איך להיות שם - בלי ללחוץ

הנטייה שלנו כשאנחנו מודאגים היא לחקור: "מה קרה? למה אתה ככה? תדבר איתי!". אבל לחץ בדרך כלל סוגר מתבגרים. מה שכן עוזר זה נוכחות שקטה ולא שיפוטית - לשבת לידו בלי דרישה, לשתף פעולה בפעילות שהוא אוהב, ולהשאיר פתח: "אני שם לב שאתה נראה עייף לאחרונה. אני כאן, בלי לחץ, מתי שתרצה". לפעמים דווקא ההיעדר של החקירה הוא מה שמאפשר לו להיפתח.

ואם התחושה הפנימית שלכם אומרת שמשהו לא בסדר - תסמכו עליה. אתם מכירים את הילד שלכם טוב מכולם. כשהדאגה נמשכת, אין שום בעיה להתייעץ - עם יועצת בית הספר, עם איש מקצוע בתחום הרגשי, או איתי. לבקש עזרה זה לא סימן שנכשלתם כהורים; זה בדיוק מה שהורה קשוב עושה.